<h1>ספר החינוך מצוה קכ"ט</h1>
<h2>דף לו:</h2>
להקריב קרבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקרבן נקרא אשם ודאי, והוא קרבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים. ויש מן החטאים אלו שקרבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד. ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלוואה או שותפות, כללו של דבר כל שאילו הודה לו יהיה חייב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב וניחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו חייב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החומש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר [ויקרא ה'] נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגומר, ואמר רבי עקיבה מה תלמוד לומר מעל ביי, לפי שכל המלוה והלווה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו שלישי שביניהם שכינה, לכך נאמר [שם] ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגומר. וכתיב בתריה [שם] והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם והשיב את הגזילה וגומר, ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו וגומר, ואת אשמו יביא ליי איל וגומר, וזהו הנקרא אשם גזילות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. ובאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה [שם] הוזכר אשם ודאי שהוא ממין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא הנקרא אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד, וכעין מסירה, מי שפושט ידו ליהנות בממון שמים, וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו.
ועוד חייבה התורה גם כן קרבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר נשא, וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חייבה התורה גם כן בקרבן זה למצורע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסדר זאת תהיה תורת המצורע, ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן עניין שגגה וזדון. ועוד חייבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו, שנאמר [ויקרא י"ט] ואיש כי ישכב את אשה וגומר, והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגומר, בקרת תהיה וגומר, והביא את אשמו וגו' איל אשם, וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. נמצאו בין כולן האשמות ודאות חמשה, וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה [זבחים נ"ד ע"ב] שאמרו אלו הן אשמות, א. אשם גזילות, ב. אשם מעילות, ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר, ה. אשם מצורע. ואשם תלוי הנמנה שם שמו עליו שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלשה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר, ואחד מהן אינו בא אלא על השוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות, והחמישי הוא אשם מצורע אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו. ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, ואף על פי שאינו בסדר הזה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פירוש חרופה, מיועדת, כלומר מקודשת ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקידושין [ו' ע"א] שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה והפדה לא נפדתה, כלומר פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה לעבד עברי או לישראל אחר, בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר בין בשוגג בין במזיד שחייב להביא קרבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קרבן כפרה למי שבא עליה לפי שאין קידושיה קידושין גמורים כמו אם היתה בת חורין, שאילו בבת חורין מקודשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קידושיה גמורין מחמת חצי שפחות שבה עדיין, ולפיכך מספיק קרבן לכפרה אל הנכשל בה.
גם הקילה התורה בביאתה לפטור בקרבן גם המזיד מה שאין דרך בשאר זדונות לפוטרן בקרבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה קלה היא בעיני כל אדם, והכשלון קרוב מאד עליה לפי שאין לב ההמון חושב ביאתה לחטא גדול. ועל כן יוסר עונם וחטאתם יכופר עם הקרבן, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה בעניינים אחרים איפשר לנו לומר בזה רחמנא ליבא בעי. ומכל מקום השפחה חייבת מלקות שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחייב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר [שם] בקרת תהיה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בקראי תהא כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה [כריתות י"א ע"א] היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של קרייה לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחת בעוד שהיו מלקין אותו כדי שישמע ויקח מוסר, והם והפלא יי וגומר [דברים כ"ח]. משרשי המצוה לבל יחשוב אדם שאף על פי שענין איסור גזילת הממון ניתן לעשה שנאמר עליו [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה שילך כל אחד ויגזול מחבירו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזילתו יכופר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חומש צריך הקרבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה בענין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שלא עבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא ולו יקריב כמה אימרין שמנין לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקרבן והקרן מעכבין את הכפרה ואין חומש מעכב. דיני המצוה כגון באי זה ענין יתחייב בשבועה זו שיהיה חייב עליה אשם זה, ובאי זה ענין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחייב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחייב אלא אשם אחד, ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ובשבועות. ונוהגת מצות חיוב קרבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריבו אף על פי שהשיב גזילו לא נתכפר חטאו, ואולם יש להאמין שאין ענשו חזק כמו שהיה אילו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהכה חבירו ונתחייב קנס למלך ונתפייס עם המוכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.
